מתחם בית הבאר (בייארה) נבנה במאה ה-19 מאבן כורכר בשיטות מסורתיות, והוא נמנה עם מאות בתי באר, שהוקמו בפרדסי יפו וסביבותיה כדי לספק מי השקיה ותפעול לפרדסים שעבורם הוקמו. המתקן כלל באר, שממנה נשאבו המים לבריכת אגירה באמצעות מתקן שאיבה (אַנְטִילְיָה), ובריכת ויסות, ומהם הוזרמו המים בתעלות לפרדס. עם השנים נוספו למתחם מבני משק ומגורים. בנוסף נבנו בו סַבִּיל (רהט) חיצוני, ששימש כנקודת עצירה לעוברים בדרך ואִפשר להם להצטייד במי שתייה, וסביל פנימי, ששימש את אנשי בית הבאר, ואלה הקנו לו את ייחודו ואת חשיבותו הציבורית. זהותם של בעלי הנכס דאז ושל מתכנן האתר נותרה עלומה.
במסגרת עבודות התשתית להקמת הרכבת הקלה צומצם השטח הפתוח ממערב למתחם, פורקו חלקים מן החומה, ועמודי השער ההיסטורי הועתקו מזרחה. המבנה, שחשיבותו טמונה במאפייניו הייחודיים ובהיותו חלק מנוף תרבות אדריכלי היסטורי, הוכרז במסגרת תכנית מס' 4715 (בתי באר) כמבנה לשימור עם הגבלות מחמירות.